מאמר 'המארי בתימן'

מאמר זה נדפס בפתח קונטרס המארי שבהוצאת אלפי יהודה.

משמעות השם מארי

הכינוי "מָארִי" הינו מלה ארמית שמובנה: "אדוני". נראה שהשימוש בתואר זה הוא במקורו מהגמרא.

המלמד היה נקרא "מארי" (נהגה מוֹרִי, ובמלעיל). כדי להבדיל בין מלמד התינוקות לבין הרב (לו קראו בתימן גם כן "מארי"), היו מכנים את מלמד התינוקות "מָארִי אלְעִיַאַל" ("המארי של הילדים").

המארי כונה גם "מְקַרֵי" – שהמשמעות של השם היא – "קורא בקול רם".

גיל החינוך

גיל החינוך כפי הנהוג בתימן הוא למעשה מגיל שלשה-ששה חדשים, עת הכניסו אביו ביום שמחת תורה לבית הכנסת לקדשו בקדושת התורה, ולעטוף אותו באווירתה וריחה של "תורת ד' תמימה משיבת נפש"…

מרגע שהילד למד לדבר, למד אותו אביו את קריאת שמע.

תקופת  הלימוד

מלמד התינוקות קיבל אליו תלמידים מגיל 3 ומעלה, ללימודים שנמשכו כשמונה שנים. יום הלימודים נמשך מכשעה וחצי אחר הזריחה ועד לשקיעת השמש, במשך כל השבוע, וכלל הפסקת צהריים.

בתימן היה הילד מסיים את חוק לימודיו אצל המארי בגיל 12, ורק בני עשירים היו מוסיפים ללמוד מעבר לגיל זה.

הילדים נבחנו בקריאת התורה בבית הכנסת והצלחתם נתנה נחת וגאווה להורים ולמארי.

גם לאחר שסיים את מסגרת הלימודים אצל המארי, הילד היהודי לא הפסיק חלילה ללמוד.

עוד בהיות הילד בתלמוד תורה הוא הלך עם אביו יום יום לתפילות ולשיעורים הנמסרים בבית הכנסת על ידי הרב. כך רכש לו הילד ידע במשנה, הלכה (רמב"ם ושו"ע), אגדה (עין יעקב, אגדות התלמוד), ואף בגמרא.

לאחר גיל הבר מצווה, המשיכו ללמוד בחברת המבוגרים בשיעורים היומיומיים שהיו ב"כניס" ערב ובוקר, שם היה ניכר מיהו הבקי, הבקיאים קיבלו הכשרה כדי לשמש כ"כלי קודש", דהיינו כשוחט, חזן, מוהל ודיין.

חלק מהנערים היו ממשיכים ללמוד אצל רב הקהילה ואחרים היו נודדים לקהילות מרכזיות ללמוד בישיבות.

מקום הלימוד

חדר הלימוד, היה בדרך כלל קטן ופשוט, הוא לא היה מרוהט, והתלמידים ישבו על מחצלאות העשויות מענפי דקל או מפרוות כבשים או מצמר עיזים קלוע.

את הספרים התלמידים היו שמים על ברכיהם או על שולחן קטן, והמארי היה יושב במקום מוגבה כדי שיוכל להשגיח על התלמידים והיה מניח מצע נוח על מושבו.

שיטת וסדר הלימוד

המארי השתמש בשיטת השינון והחזרות כדי להקנות לתלמידיו את חומר הלימודים. שיטה זו חייבה את התלמידים לזכור את החומר הנלמד ולפתח אמצעי עזר לזיכרון.

תחילה למדו, לאחר שנה או שנתיים של הכנה, בני הארבע והחמש, קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. בוגרים יותר למדו קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית למדה את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרגום) וההפטרה.

ספרי הלימוד היו יקרים ונדירים, ולכן כמה תלמידים למדו יחד מספר אחד, שעליו הסתכלו כל אחד מכיוון אחר.

בגילאים אלו התמקדו הלימודים בעיקר בתנ"ך, אולם מחוץ למסגרת זו שמע הילד שעורי תורה בחברת המבוגרים.

שכר המארי

מדי שבוע היה מקבל ה"מארי אלְעִיַאַל" (מלמד הילדים) מאב התלמיד את שכר הלימוד בתור צדקה, כדי שלא לעשות את התורה "קרדום לחפור בה".

היו מקומות בהם המארי קיבל את שכרו בתור ארוחות אותם אכל בתורנות בבתי התלמידים. היו הורים שנהגו  גם להוסיף על שכר זה מצווה – את כיכר הלחם.

המארי בדרך כלל עסק בעבודה נוספת בכדי לשפר את פרנסתו, ועבודה זו בוצעה בשעת הלימודים, בקהילות גדולות יותר, הייתה הקהילה משלימה לו מעט.

מעמד המארי

בין האבות לבנים נוצר קשר הדוק והאב נתפס כדמות סמכותית, כאב, מורה ומחנך – מדריך וסולל את הערכים הרוחניים  לילדיו, גם שאר בני המשפחה נטלו חלק בחוויה הלימודית של הילד.

מטרת החינוך היהודי הייתה להכין את הילד להשתתף עם בני משפחתו האחרים בחיים הרוחניים והקהילתיים, המארי העמיד את שלב היסוד למטרה זו ואילו האב התבסס עליהם.

חיי הלימוד התמידיים בבית הכנסת של כל אדם בוגר בקהילה, הרחיבו את ידיעותיו בהרבה מעבר למה שרכש אצל המארי בילדותו, תוך שהוא מתבסס על היסודות האיתנים שהניח לו המארי.

לקריאה אודות 'קונטרס המארי' לחץ כאן.

תוכל להגיב כאן!