גלות מווזע – אסון יהודי תימן

לפניכם מאמר מקיף ותיעוד נדיר שפורסם ע”י ארגון ‘אלפי יהודה’

לקריאה והורדת המאמר בקובץ לחץ כאן

–

האירוע הנורא שזעזע את עדת יהודי תימן לפני למעלה משלוש מאות שנה – בו נכחדה רוב רובה של הקהילה טלטל את אושיות יסודותיה, דלדל והותיר מהקהילה המפוארת מתי מעט.

לצערנו – לא נכתב הרבה או תועד מאסון נורא זה – אך עוצמתו והשפעתו ניכרו היטב בדברי ימי עדת תימן.

–

גלות תימן ידועה כקשה מבין הגלויות בה סבלו היהודים מהשפׇלה, גזירות, מכות טבע רבות, וגלות מווזע שהיתה שיא הסבל-היתה גלות בתוך גלות.

–

הרקע

על פי ההסכם בין היהודים למוחמד ימ”ש, עליהם להכיר באסלאם כדת הארץ – וכך יוכלו לחיות בחופשיות בארצות האסלאם ואף יזכו להגנה ע”י האימאם, אך בתמורה לזאת עליהם לשלם מס גולגלת (ג’זיה), לחיות בצניעות, להקדים שלום למוסלמים, בתי הכנסת לא יהיו גבוהים יותר מהמסגדים. אסור להם לגייר מוסלמים ועוד ועוד.

תימן זכתה לעצמאות בשנת שפ”ח (1628 למני’) כאשר האימאם קאסם כבש את צנעא מיד העותמאנים. אחר שהאימאמים לבית קאסם – מנהיגיהם של השיעים הזיידים – שחררו את תימן מעול ה”כופרים” התורכים הקנאות הדתית הלכה והתגברה שכן שמו של הג’יהאד נישא בפי כל – הופנתה השנאה כלפי היהודים שנחשבו ככופרים בעיני המוסלמים הקנאים.

–

הנסיבות שהביאו לגזירת הגלות

שלושים שנה לאחר שגלות אירופה נפגעה בגזירות ת”ח ות”ט, יהודי תימן עברו גזירות איומות משלהם, ויש קשר: השפעותיו ההרסניות של משיח השקר שבתאי צבי שר”י. התוצאות היו שוות, עם ישראל יצא לשלב נוסף בגלות.

תיאורי הגזרות, תיעודים ושירים – רק מעט נותר בכתובים מאותם ימי אופל נאקת בני ישראל.

מרבית השירים מתייחסים בעיקר לגלות צנעא שסבלה יותר מכולם, והם שתו את קובעת כוס התרעלה במלוא חומרתה, כי שם שלטונו של האימאם היה חזק יותר, והתרופף ככל שזה התפרס לאזורי הכפרים המרוחקים.

בנוסף לכך – המלך היה זיידי, והזיידים היו מרוכזים בעיקר במרכז וסרו למרותו.

הארוע עליו אנו מדברים התרחש בשנת תל”ט (1679 למני’), שנתיים לאחר שהאימאם אחמד בן חסן אבן אל־אימאם אל־קאסם, הידוע בכינויו ‘אל־מהדי’ – (המשיח) – שונא ישראל מושבע – עלה לשלטון והחל בתהליך של הסתגרות ובדלנות. הוא רצה להגשים את סיסמתו של הכליף עמר  : “לא תהיינה שתי דתות בחיג’אז”. המצב באותה התקופה לא היה נוח במיוחד עבור היהודים,

במקביל להתעוררות המוסלמית, התחילה להיות התעוררות משיחית יהודית שהאמינה שהנה המשיח מגיע וישבור קרן ישמעאל, וזאת עקב הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי שר”י.

בשנת תכ”ו (1666 למני’) הגיע לאזור שמו של משיח השקר שבתאי צבי שר”י. השמועות אודות ש”ץ עוררו תהודה רבה בקרב יהודי תימן, ורבי סלימאן ג’מאל התייצב בפני מי שהיה באותה העת האימאם והכריז על גאולת ישראל הקרבה, מה שהביא את האימאם להורות על הוצאתו להורג.

ואמנם גזירת העטרות הייתה מספר חדשים לאחר מכן, מול התנהגותו של משיח השקר שחבש מצנפת, ובגזירה הייתה סמליות של הסרתה.

גלות מווזע היתה תגובה לאוירת המשיחיות שהיתה בין היהודים.

–

גזירת העטרות

בעקבות מעשה זה, יצא האימאם בסדרה של גזירות כנגד היהודים, כאשר הידועה שבהם היא גזירת העטרות.

עד לאותה העת, היו היהודים נוהגים ללבוש בגדים רחבים ומכובדים וחובשים עטרות לראשיהם. השליטים התימנים גזרו על היהודים שלא ללבוש עטרה לראשם ולהתהלך גלויי ראש. היהודים ניסו לפנות בתחנונים ובבקשיש אל המושלים על מנת לבטל את הגזירה, אך נחלו הצלחה חלקית בלבד. ליהודים הותר בתחילה לכסות את ראשיהם בפיסות בד קרועות, ולאחר מכן גם במטפחות בד.

וכך מתאר הרב עמרם קרח, בספרו “סערת תימן” גזירה זו:

          “תיאור גזרה זו כמו שהוא מפורסם, וגם יש לו עיקר בספרי התאריך הערביים, בתחילה גזרו עליהם להסיר עטרותיהם מעל ראשיהם ולילך פרועי ראש. חרפה ומצוקה גדולה היתה להם בהיותם עוברים ושבים בראש מגולה […] אחרי תחנות וריצויים התירו להם להניח כובע קטן על ראשיהם, מבלי להתעטף בשמלה המכסה את הסימנים. ואם יהלך יהודי מעוטף הראש יקראוהו “מקופע”, וכל הרואה אותו מקופע פוגע בו תחלה להכותו ולהלקותו ואחר כך מסיר עטיפתו”.

הגזירה התבטלה באפן מלא רק כמאתים שנה מאוחר יותר בשנת תרל”ב (1872 למני’), כאשר העות’מאנים חזרו לשלוט באזור.

–

על סוגר ובריח 

דלתות בתי הכנסת נקבעו במסמרים אל המשקופים, כדי שלא יהיה ניתן לפתחן שוב, להיכנס אליהם ולהתפלל בצבור. היין שהיה מוצנע בבית הכנסת לקידוש בשבת נשפך על ידי הפורעים, וגם כל מה שנותר במקום היה בסכנה.

–

הביזה

בכלל, הגיעו על שונאי ישראל “זמנים טובים”. במאה זהובים ניתן היה לרכוש ארמון של ממש השווה אלף זהובים, ובעשרה זהובים בית בשווי של מאה. שדותיהם וכרמיהם של יהודי המקום ננטשו, כל רכושם שלא היו יכולים לקחת איתם נמכר בפרוטות או נבזז. השכנים היהודים יצאו אל גלות מווזע, ואין סיכוי שיחזרו משם בחיים. גויי תימן רק הרוויחו מגזירותיו של האימאם שונא הכופרים.

–

בדלנות עוינת

ההקצנה הדתית והיחס העוין אל היהודים החריפו בשנת תל”ג (1673 למני’), כאשר האימאם פרסם פאתווה (פסק דין), שקבעה שתימן ‘קדושה’ כמו מכה. משמעותו של פסק זה למעשה היתה, שחל איסור מוחלט ליהודים להתגורר בכל רחבי תימן. משיקולים כלכלים הוא לא נאכף והיהודים המשיכו להתגורר במדינה.

בעקבות עלייתו לשלטון של האימאם אל־מהדי – הדרדר עוד יותר מצבם של היהודים. טרם עלייתו לשלטון עמד אל־מהדי בראש הצבא התימני, שם אכזריותו הידועה לשמצה הביאה אותו להתפרסם כמאג’הד – לוחם מלחמת הקודש – ומגן המוסלמים. אל־מהדי לא התמתן כשעלה לשלטון, וחמש שנות מלכותו היו מהקשות שידעה יהדות תימן. למעשה, עד היום נחשב אל־מהדי בתימן כגיבור לאומי שהשפיל את ה’כופרים’ היהודים. הוא משמש כמושא לשירים רבים, וקברו נחשב כמוקד לעליה לרגל.

–

חורבן בתי הכנסיות

בתור צעד ראשון – כבר בשנה הראשונה למלכותו – גזר אל־מהדי להחריב את כל בתי הכנסת בתימן ואסר את התפילה בצבור. בית הכנסת היחיד ששרד היה בית הכנסת המפואר של צנעא שנודע בשם ‘כניסת אל־עלמא’ – בית מדרש לחכמים, שמאוחר יותר נהרס ועל חורבותיו בנה האימאם את ‘מסגד אלג’לא – מסגד הגלות’, כאות הנצחה לגלות היהודים למדבר מווזע. המסגד פעיל עד היום ועל כתליו מונצחים שירים המספרים על ‘גדלותו’ של האימאם ששלח את היהודים לגלות. המילים מתארות את ציווי האימאם למסמר את דלתות בית הכנסת ואף לשפוך את היין שהיה מוצנע בבית הכנסת למטרת קידוש בשבת. שפיכת היין שאסור למוסלמים מבטאת את ביזוי היהדות וקידוש האסלאם.

כשכל אפשרות של התקהלות בצבור הפכה להיות סכנה, נשארו יהודי תימן ספונים בבתיהם, מחכים בחרדה לבאות.

לאחר שהיהודים הושפלו ובוזו, הגיע הזמן בו יצא לפועל השלב השני בתכניתו השטנית של האימאם. אל־מהדי החליט לנקות את אדמת תימן הקדושה מיהודים, והעמיד להם שתי חלופות: קבלת האסלאם או מוות.

–

גלות במקום מוות

יועציו לא ממש אהבו את הרעיון. מתוך מודעות לאופיים העיקש של היהודים, חששו הללו מהאפשרות הלא נוחה של טבח המוני על כל הכרוך בדבר. הם הזהירו את האימאם מההשלכות של מרחץ דמים, שעלול להמיט מחלות רבות על צנעא וסביבותיה. האימאם השתכנע והחליט להמיר את עונש המוות המיידי בגלות למדבר תהאמה באזור השפלה הדרומי בו נמצאת העיר מווזע שבמחוז תעיז, מהלך אחד עשר יום דרומה מערבה מצנעא דרך דמאר וירים.

באזור זה היו גם בני דתות אחרות, ולכן כפשרה אפשרו ליהודים לגלות לשם – למרות הפאתווה האוסרת על בני דתות אחרות להיות ברחבי תימן ה”קדושה”. מהבחינה הריאלית לא היה הבדל גדול בין התוצאות, מה שכן, הגירוש הרחיק את המחלות מאזור מיושב.

בז’ באלול יצאה הגזרה. מועד היציאה של הישובים השונים הועברו בכתב על ידי שלוחים יהודים, שמסרו את ההוראות לראשי הקהל. הללו היו מקהילים את הקהל ומודיעים להם את תוכנה של האגרת.

באין אפשרות להתענות ולהתפלל בצבור, קבעו מנהיגי הקהילות שכל אחד יתפלל בביתו לביטול הגזירה. כאשר התקרב מועד הגירוש אספו היהודים את הכסף הנותר להם ונסו לדחות את הגזירה באמצעות שוחד. השלמונים הועילו שהאימאם נאות לתת ליהודים פרק זמן של שלושה חודשים נוספים כדי להתארגן למסע המוות.

כך, עוד בטרם יצא הגירוש אל הפועל, הוא הספיק לרושש את הקהילה היהודית.

בסידור שהעתיק הסופר רבי פינחס בן גד הכהן, הוא מתאר את אפן ההערכות לגזרת הגירוש ואת הקשי למכור את הרכוש על מנת לקנות בהמות משא:

“יש שמכרו את הבית ששוה אלף זהובים מכרו אותו במאה, וששוה מאה זהבים בעשרה. והיינו לחרפה בגויים מבקשים עלינו עלילות דברים שימירו בר מינן. ועמדו כל גלילות ישראל והניחו כל מחמדיהם על קדשת השם ברוך הוא, ושדותיהם וכרמיהם, ומסרו עצמם על קדשת השם ברוך הוא ואם יכנס אחד לשוק לצורך לו, זה מואס וזה גועל וזה טורף וזה מחרף. ונתקיים בזה הדור: מי יקום יעקב כי קטן הוא [עמוס ז, ב ה] מהכיל כל הצרות. ונתקיים בעונותינו: והבאתי מורך בלבבם [ויקרא כו, לו]. והשם ב”ה נותן לנו כוח לסבול כל אותן הצרות והתלאות בכל יום.

 ונתקים בעונתינו ‘והבאתי מרך בלבבם’ והשם ברוך הוא נותן לנו כח לסבל כל אותן הצרות והתלאות בכל יום”.

–

אובדן הספרים

טרם יצאו יהודי צנעא לגלות, תרו אחר מקום להצניע את ספריהם הרבים ואת כתבי היד שהיו ברשותם. כשיגיעו למווזע, חשבו, אולי יתרצה המלך ויבטל את הגזרה, או לכל הפחות יאפשר להם להעביר את הספרים הרבים בצורה בטוחה. לבסוף מצאו מוסלמי שההין לקבל את הפקדון היקר תמורת סכום בלתי מבוטל. מהרי”ץ מתאר בכתביו, שהם מילאו חדר גדול בספרים ובכתבי יד רבים שעברו מדור לדור.

לאחר שיצאו היהודים את צנעא מיהר אותו מוסלמי והעלה בקנאותו את כל הספרים והכתבים באש. הספריה העתיקה והמכובדת הושמדה כמעט כליל, כאשר רק מעט הספרים שלקחו עמם הגולים שרדו. אמנם, מרבית כתבי היד שהועתקו לפני גלות מווזע שרדו, והינם קיימים עד היום.

–

מוות על קידוש השם

בספר ‘קורא הדורות’ מספר על יהודי העיר חפאש, שבהגיע אליהם מצוות המלך לגלות למווזע, עמדו כולם, אנשים נשים וטף, תפשו ספרי תורה בידם והפילו עצמם כאיש אחד לתוך הנהר הסמוך לעירם. לפני כן הם התפללו “מי שיתבע עלבונה של תורה – יתבע עלבוננו“, ולאחר מכן מתו כולם במימי הנהר.

מאז נתקדשה העיר ורגל זר לא תעבר בה. בלילי שבועות, יום כפור, הושענא רבה ושמחת תורה עולים קולות רנה ותפלה מתוך חורבותיהם ונרות ועששיות מאירות את חשכתה. גם חורבות העיר ובית הקברות שלה נתקדשו והצאן והבקר לא ירעו בהריסותיה ובין קבורת קדושיה. וכשהיתה פוקדת צרה או עצירת גשמים את יהודי תימן היו הולכים להתפלל שם ומיד נענים.

–

הגטו

בדומה לגרושים שנעשו מאות שנים לאחר מכן על ידי הנאצים, גם במקרה הזה הורה האימאם קודם הגירוש לנציגים היהודים להביא לפניו תיעוד מדויק של מספר התושבים היהודים המתגוררים בכל מקום. ימים מספר קודם גזירת הגירוש רוכזו יהודי המקום ברחבת השוק, ולאחר מכן הוצאו מהעיר בצעידה מהירה כשהחיילים מאיצים בהם – בפרט בזקנים, בחולים בנשים ובילדים שהיו צריכים להיעזר בבני משפחותיהם. מחוץ לעיר רוכזו היהודים בתוך מחנה גדול, שם התאחדה כל קבוצה עם יוצאי עירה.

לבסוף הגיע עת הגירוש, והיהודים אולצו לעזוב את מחנה המצורעים שבו שוכנו ולצעוד לכוון מווזע.

–

מסע המות

הראשונים לצאת לגלות היו יהודי צנעא – שאולצו לצעד במשך שלושה ימים עד שהגיעו לדמאר. בינתיים נשלח רבי סלימאן נקאש, נשיאם של יהודי צנעא, למווזע, על מנת לבקש ממושל האזור שיאות לקבל אותם וכן על מנת לנסות להכשיר את המקום למגורי אדם – אף על פי שהיה ברור שמדובר במשימה בלתי אפשרית. יהודי צנעא המתינו באותה העת בדמאר, תלויים בין שמים וארץ; מצד אחד הם גורשו מעירם, רכושם כבר נבזז ובתיהם אוכלסו על ידי המקומיים – ומאידך גיסא גם מקום אחר תחת השמש לא היה להם.

מאחר ולא לכל היוצאים היו בהמות משא ורכיבה, נאלצו רבים מהם לעשות את המסע הארוך והמפרך ברגל, כשרכושם צרור על כתפיהם. במהלך הדרך עברו הגולים דרך ישובים יהודיים שטרם הגיע תאריך הגירוש שלהם. הללו שימשו להם כאכסניה זמנית, ציידו אותו במים ומזון לדרך ואף סיפקו להם בהמות.

–

המדבר הנורא

במחוז תעיז שבדרום תימן משתרע מדבר תָּהַאמַה הידוע לשמצה. אקלים מתעתע, שמש יוקדת וסופות חול אכזריות מבקרות שם באורח תדיר. אלה הם רק מעט מהאתגרים שמספק האזור למי שמחליט לפקוד אותו. בשוליו של מדבר זה יש אזור הנושק לים סוף שזכה לכינוי ‘המקום הגרוע בעולם’, או בשמו הרשמי: ‘מדבר מווזע’. הטמפרטורות יכולות להגיע באזור לחמישים מעלות צלזיוס וחיות טרף מטילות את חיתתם על האזור בלילה. גם הנועזים שבנוודי המדבר מדירים את רגליהם משם. בנוסף, האדמה הסלעית אינה סופגת נוזלים, כך שמעט המים המגיעים לאזור מתאדים במהירות בחום היום ומותירים אחריהם שכבת מים שמנונית, עתירת מלח שאינה ראויה לשתיה.

גאון עוזינו מו”ר רבי יחיא צאלח – מהרי”ץ זצוק”ל – אב”ד לכל קהילות תימן, כתב בתיאורו על מקום נורא זה: “והוא מקום רע ומר, מקום חם ואויר רע, לא יוכל איש להלך על גבי קרקע מרב היגיעה והחלודה העולה ברגלים”. במקום מקולל זה התרחש אחד האסונות הגדולים ביותר של יהדות תימן.

–

נוראות המדבר

לאחר כמה חודשי נדודים החל הנוף ההררי משנה את פניו; נופו המדברי של תהאמה נפרס במלוא מוראו לנגד עיניהם. השמועות על העדר מקורות מים במדבר מווזע, החום הקשה מנשוא השורר ביום, והקור הנורא בלילה, הגבירו את החששות בקרב הגולים.

מושל מווזע, סיד אחסן, דווקא גילה יחס אוהד לגולים. בהגיעם לחבל ארצו קידם את פניהם בלחם ובמים, אך הדרך הקשה עצמה נתנה את אותותיה בגולים המיוסרים.

בכתביו מביא מהרי”ץ נתונים מחרידים שהיו מנת חלקם של הגולים בעודם בדרך. בטלטולי המסע טרם הגיעו הגולים למווזע מתו רבים מהם – בפרט מקרב הזקנים והטף. באחת מהקבוצות הגולות כרעו ומתו בפעם אחת כשמונים נפש. כשהגיעו הגולים למדבר מווזע, טיפסו על ההרים על מנת לחפש בנקיקי הסלעים מסתור מחום היום ומהקור בלילה. כיון שרובם ככולם היו בעלי מלאכה, לא נמצאה להם בגלותם אומנות לעסוק בה והם נידונו לאבטלה ולחרפת רעב. המים הרעים והאקלים החם של המקום גרמו למחלות ומגיפות להתפשט במחנות הגולים ועשו בהם שמות. משפחות שלמות נכחדו.

–

נס בתוך התפת

מסופר שכאשר נפטר בדרך לא רחוק מצנעא אחד הגולים, הרב פנחס הכהן, לא נמצאו מים לצורך הטהרה ונעשה נס ונבקע במקום מעיין. על רבי יחיא הלוי, אשר גם הוא נפטר בדרך לא רחוק מצנעא ונקבר בחולות, מסופר שעל קברו הופיע באורח פלא סלע להגן עליו.

השבת הראשונה של הגולים במווזע היתה שבת פרשת בחוקותי. כאשר קם הגדול שבצבור לקרוא בתוכחה – והגיע אל הפסוק (ויקרא כ”ו, מ”א): “והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז יכנע לבבם הערל” – דרש בפני הצבור שגלות מווזע רמוזה בפסוק זה: ‘איביהם או אז יכנע‘ – סופי תבות ‘מוזע’.

–

מלכודת מות

קבוצות בודדות שלא הסכימו להיכנע למצבם התארגנו לבריחה ממדבר מווזע. חלקם חזרו על עקבותיהם מאימת הנמרים המשוטטים ברחבי המדבר, ואילו הקבוצות שהצליחו לברוח מהמדבר האיום נתפסו על ידי חייליו של אל־מהדי והוחזרו בעל כרחם למחנה הגולים במויזע. במכתב שנשלח על ידי יהודי ד’וראן שבתימן ליהודי חברון, הם מספרים על שבעים איש שברחו מאימת המדבר ומצאו את מותם מחום השמש הקופחת.

–

מלך חסיד

עוד כתבו על מלך חסיד, אחיו של האימאם, שהציל כמה מהם:

“ויעקמו הדרכים אצל מלך חסיד בפנת מזרח והוא אח למלך הגוזר. ויתן ה’ בלבו לקבץ ולרחם… ויחר אף המלך באחיו ויצא לקראתו ויבקש להרגו. וילך אותו המלך החסיד לקראתו וידבר על לבו דברים המתישבים על הלב, והוא שיתן להם זמן עד אשר תחזר נשמתם כי כבר צפד עורם על עצמם ונהפכו פניהם כשולי קדרה, ולאחר מכן תעשה להם כרצונך, ולא נוכל לעכב על ידך, ואנחנו והם ברשותך, וישתק המלך כמי שאינו יודע”.

תושבי הכפרים היו איסמעיליים ושאפעים ולא סרו לחלוטין להוראת המלך. היהודים בכפרים היו תחת חסותם של אותם שבטים והם מנעו מהם את גזירת הגלות שיצאה מהאימאם שמושבו בצנעא. בנוסף – היו יהודים שנעו מהמרכז לכפרים שפרסו עליהם חסותם.

המוסלמים עסקו בעיקר בחקלאות ואת שאר המלאכות היו עושים היהודים – כך שהגליית היהודים שיתקה את הכלכלה.

–

בשורת ביטול הגזרה

שנתיים תמימות חלפו מתאריך גזירת הגירוש. בחודש תמוז תמ”א (1681 למני’) התבשרו הגולים שהאימאם אל־מהדי מת. אמנם היה זה כבר מאוחר מדי, מכל יהדות תימן הגולה נותרו בחיים כשלושים אחוז בלבד (יש השערות שנותרו בין 50% ל 70%). מספרם של בני קהילת צנעא – שקודם הגירוש מנו כעשרת אלפים נפש – עמד כעת על אלף איש בלבד שחזרו לכיוון צנעא וחלקם התפזרו בקהילות אחרות. כאמור – צנעא סבלה יותר מכולם והם שתו את קובעת כוס התרעלה במלוא חומרתה כי שם שלטונו של האימאם היה חזק יותר והתרופף ככל שזה התפרס לאזורי הכפרים המרוחקים. בנוסף לכך – המלך היה זיידי, והזיידים היו מרוכזים בעיקר במרכז וסרו למרותו.

הרב גלעד צדוק מביא בספרו “מפאתי תימן” מקור חשוב בו הרב יוסף יצחק הלוי זצ”ל (אחיו של הראב”ד יחיא יצחק הלוי זצ”ל) שהיה מקורב לראשי הממשל בתימן מציין ששמע ממוסלמי אחד – חאג’ אחמד מוטע, כי יש להם ספר היסטוריה כתב יד על קלף הנקרא “אלמגלד אלמסוודה” וכתוב שם כי בגלות מווזע עברו לואקף (ההקדש המוסלמי) כ28 אלף (!) בתים של יהודים, וכשחזרו מהגלות לא איפשרו להם להשתמש בבתים אלה כי אסור ליהנות מהואקף – אלא הם קיבלו בתים אחרים.

אם נעריך שבכל בית התגוררו שתי משפחות כפי שהיה נהוג אז, הרי מדובר בלמעלה מ- 50,000 משפחות, ואם בכל משפחה יש לפחות 4 נפשות, מספר היהודים נאמד בלמעלה מ- 200,000 (מאתים אלף)  נפש שרובם יצאו לגלות!

בעוד הם בארץ גזירה, לא העלו הגולים דבר על הכתב מהתלאות העוברות עליהם, ומעט מאד כתבו כששבו מהגלות. תיעודים מאותם שנות הגלות העלו המשוררים הנכרים בשיריהם, כשהם מהללים את מלכם. אחד מהתיעודים החשובים שמספרים על גלות מווזע נמצאים בשיריו הרבים של אבא שלם שבזי, אשר נתן ביטוי לסבלות התקופה בשירתו. מקור נוסף חשוב שנכתב מעט מאוחר יותר, אנו מוצאים בכתביו של מהרי”ץ זצוק”ל.

מותו של אל־מהדי הביא למעשה לביטולה של גזירת הגירוש, אך מצבם הרוחני ומעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי תימן נפגע אנושות ללא תקנה. בכל הספרים העוסקים במנהגי ויהדות תימן נהוג לחלק את ההיסטוריה של יהודי תימן לשתים: הפרק שקודם גלות מווזע, והפרק שלאחריה.

–

עמק הצבועים (קַאע אַליַהוּד = עמק היהודים)

מאחר שצנעא וסביבותיה הוכרזו כמקומות ‘קדושים’, נאסר על היהודים לחזור ולהתגורר שם. הם קיבלו חלקת אדמה מחוץ לצנעא שהייתה קרויה ‘עמק הצבועים’ – על שם הצבועים הרבים ששרצו בה – ובה קיבלו רשות לבנות את בתיהם תמורת מס קבוע. הישיבה בישוב המפורז חשפה אותם לשודדי דרכים ורעות אחרות שפקדו אותם.

בנוסף לכך, השנים הקשות, המוות ההמוני והמחסור בספרים, הביא לכך שהחלו להתעורר ספיקות בנוגע למנהגי הקהילה הוותיקים. יהודי תימן ניסו ככל יכולתם לשמר את זכר התקופה שקדמה לגירוש – כמו למשל באמצעות שימוש בשמות מקומות המגורים קודם הגזירה כשמות משפחה – אך את החלל שנפער קשה היה למלא.

–

השמד הנורא

כתוצאה מכך ומהידרדרות מצבם הכלכלי של יהודי תימן, כארבעים שנה לאחר הגירוש למווזע, החלה הקהילה השמורה להתוודע לראשונה לתופעה שעד כה לא נתקלה בה: למעלה משבע מאות וחמשים יהודים החליטו לחצות את המחנות ולהמיר את דתם (נתון לא ידוע זה מופיע בספרו של רבי סעיד צעדי, ‘דפי הזמן’), וזאת בגלל הרעב הכבד שהיה בשנים תפ”ד-תפ”ו (1726-1724 למני’) וכן ירידה רוחנית של אותו הדור. כאמור, מדובר היה בתופעה תקדימית וחד פעמית שלא היה לה אח ורע בקורות יהדות תימן קודם לכן.

–

חוקי ההשפלה

גם היחסים בינם לבין הרוב המוסלמי בתימן השתנו ללא תקנה; אבדן מקורות פרנסה רבים כתוצאה מהגירוש אילץ אותם לנדוד על מנת להשתכר – מה שהפך אותם לחשופים ופגיעים עוד יותר. מלבד זאת, זרעי ההסתה ששתל אל־מהדי היכו שרשים עמקים, והובילו לשורה של חוקים שנועדו להשפיל את יהודי תימן. כך, למשל, נאסר על היהודים לרכב על בהמות, מתוך טענה שרכיבת היהודי על בהמה גורמת לו להיראות גבוה מהמוסלמי ומבזה את השריעה, וכן מחמת הטענה שהבהמות עלולות לשמש את היהודים במקרה של מרד. עדות לגזירה זו מופיעה בתיאוריו של רבי יעקב ספיר, הנוסע המפורסם, מאות שנה מאחר יותר.

גרוש מווזע היה ללא ספק אחד המשברים הגדולים שפקדו את העם היהודי – אמנם הוא לא זכה להכרה שלה זכו אסונות אחרים שפקדו את העם היהודי לדורותיו. יהודי תימן לא נהגו להעלות את קורות ימיהם על הכתב ומיעטו לספר לצאצאיהם על שואה איומה זו. כך כמעט ושקע אסון זה בתהום הנשייה של קורות ימי ישראל.

הגלות גרמה להפיכת יהדות תימן לקהילה אחת על ידי שהביאה לנדידה של יהודים מאזור לאזור. כמו כן היו משפחות רבות שלא חזרו לכפריהן אלא נדדו לאזורים אחרים, ולכן אנו מוצאים למשל משפחת שרעבי בצנעא ומשפחת מסווארי בשרעב וכיו”ב.

אבא שלם שבזי, שהקדיש לגזירה זו כמה משיריו, מציין באחד השירים את חסדי הבורא שהציל את שארית עמו: “לולי ה’ עזרׇנו  / ומפרא הצילנו אזי בעצתו כלנו / כי בא להמיר דתנו בחרות אפם בנו / פרה דרכתי לבדי”.

יהדות תימן התנערה מעפר והמשיכה במסורתה המפארת ושרידיה הקימו מחדש את המשך הקהילה.

–

היהודים בעדן – ביטול הגזירות
כיבוש עדן בידי הבריטים בשנת תקצ”ט (1839 למני’) מהווה נקודת ציון בתולדות הארץ ואף בתולדות הקהילה היהודית. המושל הבריטי קפיטן היינס, ביטל מיד את מס הג’יזייה ואת חוקי האפליה כלפי הלא-מוסלמים וכלפי היהודים. יהודי עדן נהנו מחופש פעולה כלכלי; אך רובם המירו את העיסוק במלאכה זעירה בעיסוק במסחר ובשירותים. יהודים לא נכנסו לתחומי השירות הציבורי שאותם איישו בעיקר פקידים ומהגרים הודים. עדן הייתה נקודת מפלט ליהודים רבים, המנסים לשפר את מזלם הכלכלי או מחפשים מקלט מן הלחץ המדיני והביטחוני. יהודים מתימן, במספרים נכרים, עשו דרכם גם למצרים והתיישבו בערי התעלה. סוחרים יהודיים מעדן יסדו בסיסים כלכליים לארך החוף המזרחי של אפריקה, מפורט-סעיד ועד ג’יבוטי, ואף דרומה משם.

–

המאמר מבוסס על מאמרו של הרב שמואל פרידמן כפי שהובא במוסף התורני “קולמוס” (עיתון משפחה).

נעזרתי גם בחומר שבאמתחתם של הרב גלעד צדוק הי”ו, פרופ’ אהרן גימאני הי”ו וד”ר משה גברא הי”ו – ועל כך יבורכו.

א. לדאני (כברה)